תמונת אילוסטרציה
האם בית המשפט דן בשאלת האשם בגירושין?
ככלל שאלת "האשם" בגירושין אינה רלוונטית בבית המשפט לענייני משפחה, אשר דן לפי החוק האזרחי, אולם לא כך בבית הדין הרבני הדן בעיקר על פי הדין הדתי אותו הוא מנסה להתאים לדין האזרחי.
איך מתבצעת חלוקת רכוש בעת גירושין?
על פי חוק יחסי ממון, כל הרכוש הנצבר מיום הנישואין ועד לפקיעתם הוא משותף. החוק קובע כי אין שיתוף ברכוש שהובא לפני הנישואין על ידי צד אחד וכן מתנות וירושות אשר התקבלו במהלך החיים המשותפים – אלא אם הצד השני יכול להוכיח שהייתה כוונת שיתוף.
החריג לכלל הזה הוא דירת מגורים. הפסיקה מתייחסת באופן שונה לדירת מגורים אשר נרכשה ונרשמה על ידי צד אחד לפני הנישואין, אולם בני הזוג התגוררו בה שנים רבות ואף ילדו ילדים משותפים. אם הצדדים לא אישרו הסכם ממון , אז לעיתים נקבע כי עצם המגורים המשותפים, ולפעמים הרחבה ושיפוץ במהלך החיים המשותפים יוצרת שיתוף בדירת המגורים, אולם הצד הטוען לשיתוף צריך להוכיח עוד משהו המראה על כוונת שיתוף, לזה קראה הפסיקה "דבר מה נוסף".
האם אפשר לאבד רכוש אם מוכיחים בגידה?
בהחלט כן. במקרה שנדון לפני שנה, בני זוג גרו עם ילדיהם בנכס במשך 20 שנה לאחר שהוא נבנה בעסקת קומבינציה על מגרש שהבעל הביא לנישואין. האישה טענה לשותפות בנכס, אולם בית הדין הרבני הגדול קבע ברוב דעות כין אין לאישה כל חלק במגרש ובבית.
האישה הגישה בג"ץ בנושא וטענה כי בית הדין הרבני נישל אותה מהבית, בגלל שהיא בגדה בבעלה בעודה נשואה. למורת רוחה נקבע בבג"ץ 4602/13 (ניתן בתאריך 18.11.2018) כי בג"ץ לא יתערב בפסק הדין שנתן בית הדין הרבני הגדול ולכן האישה הפסידה את דירת המגורים. האישה טענה כי בג"ץ נתן הכשר לקביעת בית הדין הרבני הגדול לנשל אותה מהרכוש בגלל שבגדה בבעלה ובכך בעצם אפשר לבית הדין הרבני לפסוק לפי הדין הדתי ולא הדין האזרחי.
עד לפסק דין זה ההלכה הקובעת הייתה הלכת בבלי (בג"ץ 1000/92) הקובעת כי בנושא של חלוקת רכוש הדין האזרחי הוא המחייב ובית הדין הרבני חייב לדון על פי הדין האזרחי.
כידוע בדין האזרחי לא דנים בשאלה מי אשם בגירושין וגם לא מענישים את האשם. בדין האזרחי בית המשפט בודק מהם הזכויות שנצברו בין בני הזוג במהלך החיים המשותפים וקובע שזכויות אלו יאוזנו באופן שווה בין הצדדים.
בפסק דין זה השופט עמית, בדעת מיעוט, פסק כי בג"ץ צריך להתערב מהסיבה שהכנסת שיקול "הבגידה", מהווה סטייה מהדין האזרחי וחריגה מסמכות, אבל גם הוא הבהיר כי במקרים מסויימים בגידה של מי מבני הזוג יכולה להיות רלוונטית כאשר בית המשפט בוחן נכס שהובא לנישואין על ידי בן הזוג הנבגד.
השופט מינץ אשר ייצג את דעת הרוב קבע כי בית הדין הרבני הגדול קבע כי לא הוכח שיתוף בנכס כי לא הוכח "דבר מה נוסף" ולא הוכחה כוונת שיתוף, אולם מעיון בפסק הדין של בית הדין הרבני עולה כי הדיינים עמוד ונהרי כתבו במפורש כי "מעשה הבגידה יוצר כוונת אי שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו"
האם ניתן לאבד רכוש בגלל בגידה?
בבג"ץ 4602/13 צוטט הדיין עמוס אשר קבע כי כאשר מדובר באישה שבגדה וחויבה בגט ברור שלבעלה לא הייתה כוונה לשתף אותה בנכסים כאשר היא הרסה את חיי המשפחה, וגם אם הייתה לו כוונה לשתף אותה הרי שהוא טעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטלה מעיקרה, והוא אף ציטט מפסק דין בעמ"ש (מחוזי תל-אביב) 13313-12-11 שם נאמר כי: "קשה לייחס כוונה לבן זוג, לשיתוף בן הזוג האחר בנכס חיצוני, כשהאחר אינו שומר אמונים לבן זוגו, בוגד בו עם נשים אחרות".
בית הדין הרבני קבע כי כל המושג של "כוונת שיתוף" הוא נגד ההלכה והוא פרי הפסיקה האזרחית ומאחר ואין חקיקה בנושא, לדעתו זה לא קובע.
באותו תיק נקבע כי צריך להמנע מלקבוע שותפות ברכוש בגלל "הלכת השיתוף" ובהחלט להמנע כאשר קיימת עילת בגידה.
לדעת הדיין פגיעה חמורה במרקם הנישואין הינה התנהגות מחפירה ולכן "מעשה הבגידה יוצר כוונת אי שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו".
מתי בג"ץ מתערב בפסיקות בית הדין הרבני?
בעיקרון בג"ץ נמנע מלהתערב בפסקי דין של בית הדין הרבני, אלא אם עלו בפסק הדין פגמים כמו: חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי.
איך משפיעה הוכחת בגידה על הדיון בבית הדין הרבני?
בית הדין הרבני רואה בחומרה רבה בגידת אישה בבעלה. על פי הדין הדתי אישה הבוגדת בבעלה היא "אסורה על בעלה ועל בועלה" והכוונה היא שהיא לא תוכל לחיות יותר עם בעלה אבל גם לא תוכל להתחתן עם המאהב שלה.
במקרה שנדון בבית הדין הרבני בחיפה הוכח כי האישה בגדה ולכן בית הדין הרבני פסק שהיא חייבת להתגרש באופן מידי. האישה סירבה ואז בית הדין הרבני הורה על מעצר של האישה ועל פיטורי עורך הדין שלה ואף חייב אותה בהוצאות של 15,000 ₪. על החלטה זו הוגש בג"ץ 4602/13 שם הגיעו הצדדים לפשרה בה הוחלט כי האישה תתגרש באופן מידי, תעזוב את הבית, ורק לאחר מכן ידון בית הדין הרבני ברכוש המשותף.