תלונת שווא אלימות במשפחה

תמונת אילוסטרציה

החוק למניעת אלימות במשפחה, נחקק לטובת נשים ולמניעת אלימות כנגדן, אולם לדאבוננו קיימים מקרים בהם נשים מנצלות את רגישות המערכת כלפיהן וכחלק מאסטרטגיה של ניהול תיק גירושין,  או כחלק מנקמה שהן מחפשות כנגד האב הן מתלוננות במשטרה על אלימות שלא הייתה ולא נבראה.

מאמר זה אינו בא לפגוע בנשים שתלונתן מוצדקת והן חשופות לאלימות במשפחה. המאמר נועד לחשוף את חוסר האונים של הגברים שנופלים קורבן לתלונת שווא במשטרה.

כמעט בכל המקרים בהם קיימת תלונה על אלימות, תרחיק המשטרה את הגבר מהבית ולעיתים גם תעצור אותו אם תשתכנע שהוא מהווה איום על האישה או הילדים.

במספר פסקי דין שפורסמו בבית המשפט לענייני משפחה, ניתן למצוא כי גברים קיבלו פיצוי בגין תלונת שווא של האישה באמצעות חוק איסור לשון הרע.

בית המשפט העליון פסק בע"א 788/79 אברהם ריימר נגד רייבר כי יש לעשות איזון עדין בין שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן מבלי לחשש שיעמדו לדין.  לכן צריך לבחון את תום הלב של מגיש התלונה. אם בית המשפט יווכח לדעת כי המתלונן האמין בזמן הגשת התלונה כי קיים סיכון  אז גם אם אמונתו מוטעית הוא מוגן מפני תביעת לשון הרע אולם אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

מסקירה של פסקי דין בנושא עולה כי אכן היו מקרים בהם בית המשפט פסק פיצוי לטובת נפגע מתלונת שווא במשטרה. בתיק תמ"ש 11/14  האם התלוננה במשטרה כי קיימת סכנה לחטיפת ילדיה על ידי האב. לטענתה האב חטף את הילדים מהרחוב. האם אישרה למוקדנית שהיא אינה חוששת שהאב יעשה לילדים משהו באמצע השינה  אך טענה: "אני מפחדת שעל הבוקר הוא מבריח לי אותם … ואז אני לא יודעת לאיפה".  בסופו של דבר, לאחר שהאם טענה שסכנה מרחפת מעל ראש הילדים, וכי האב עלול להבריחם השתכנעו במשטרה כי קיים "חשש לחיי אדם ובשעה 00:40 הגיעו לביתו  ביחד עם האם, עת האב והילדים ישנו במיטותיהם. האב הגיש תביעת לשון הרע כי האם הסיגה גבול במקרקעין, עת נכנסה לביתו, הסיגה גבול במיטלטלין, עת נטלה מחפציו, הפרה את חובת הזהירות המושגית שלה כלפיו בהתאם להוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין.  עוד הוסיף שלמרות שידעה שאינו מסוכן לקטינים, מסרה הנתבעת למשטרה ידיעה כוזבת בהתאם להוראות סעיף 243 לחוק העונשין.

במקרה זה בית המשפט קבע כי הוכח שהתלונה שהגישה האם  למשטרה כנגד האב בגין סיכון הילדים וחטיפתם הינה תלונת שווא, שנמסרה בזדון, המשטרה הוזעקה שלא לצורך לבית האב, וכתוצאה מכך שלוות חייו וחירותו נשללו למשך כל מהלך האירוע ועל כן  חייב את המתלוננת בפיצוי נזיקי על סך 20,000 ₪ ובנוסף היא חויבה בהשתתפות בהוצאותיו המשפטיות של התובע בסך 10,000 ₪.

בתיק תמ"ש 21852-03-10 הגיש בעל כנגד אשתו תביעה לפיצוי בגין העובדה שהיא הגישה נגדו תלונות במשטרה בטענה כי נהג באלימות פיזית כלפיה וכלפי בנם וגם תקף מינית את הבת בת השנתיים. כל התלונות נסגרו מחוסר ראיות ומחוסר אשמה.

האב טען כי כתוצאה מתלונות אלו נגרם לו נזק כי הוא קיבל צו הרחקה, ונקבע כי יראה את הילדים רק במרכז קשר ובנוסף טען כי התלונות פגעו קשות בשמו הטוב בקהילה הדתית אליה הוא משתייך.

בית המשפט קבע כי הגשת תלונה במשטרה יש בה אקט של לשון הרע, אבל אם האם תוכיח כי היא האמינה בתום לב שקיימת סכנה לילדים תעמוד לה הגנת אמת דיברתי בהתאם לסעיף 15(8) בחוק  לשון הרע, ואז היא תהייה מוגנת.

בית המשפט נזהר מאוד לגרום להרתעה מהגשת תלונות, הוא קבע כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות או השתקת עניינים, אבל אם יוכח שהתלונה הוגשה בחוסר תום לב מתהפכת הקערה על פיה והמתלוננת עלולה להימצא חייבת בדין ולשלם פיצוי לנפגע.

במקרה הנוכחי היה קושי ראייתי להוכיח כי האם דברה אמת, אולם האם הצליחה להוכיח באמצעות עדים כמו חברה טובה שהיא סיפרה לה את סיפור המעשה וכן גורמים שבזמן אמת חוו את האם והעידו לטובתו כי התרשמו שבאותה עת היא חשה סכנה לילדיה ועל כן נדחתה תביעת לשון הרע.

במקרה נוסף שנדון בתמ"ש 45282-03-15 התלוננה האם כי האב תקף את בנו באלימות כי הוא אנס אותה וגם הפר הסדרי ראיה.                              

עקב תלונתה ובשל חומרת הטענות, הגיעה המשטרה לבית האם, המתינה לאב ועצרה אותו ליום אחד. החשדות שיוחסו לו: תקיפת קטין חסר ישע, תקיפת בת זוג, בעילה שלא בהסכמה חופשית והפרת הסדרי ראיה. 

מתוך פסק הדין ניתן ללמוד כי התביעה כנגד האם התבססה על סעיפי החוק הבאים:

1. 1. הנתבעת מסרה ביודעין עדות שקר במשטרה, והתנהגותה הובילה לכליאת שווא עפ"י סעיף 26 לפקודת הנזיקין וכן לנגישה עפ"י סעיף 60 לפקודה. 
2. 2. הנתבעת נהגה ברשלנות, בהתאם להוראות סעיף 35 לפקודה, הן בעצם הגשת תלונה כאילו פעל באלימות כלפי הקטין, קל וחומר ביחס לאונס שלא היה ולא נברא. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות, וקיים קשר סיבתי בין טענות האונס לבין הימשכות המעצר, ומשכך הוכחו יסודות העוולה. 
3. 3. הנתבעת עוולה כלפי התובע בדרך של מסירת שקר במפגיע, עפ"י סעיף 58 לפקודה. 
4. 4. פעולותיה והתבטאויותיה של הנתבעת עולים כדי לשון הרע, בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק לשון הרע"). הנתבעת פרסמה את דבר האונס המוכחש לפני המשטרה, ובכך גרמה לתובע לביזוי ולפגיעה. מבחן הפגיעה במקרה זה הוא אובייקטיבי, ויש לבחון האם אדם סביר היה חש כי הפרסום משפילו בפני הבריות. ההגנות הקבועות בחוק, תום לב והגשת תלונה לרשות מוסמכת, אינן מתקיימות במקרה זה.  

במקרה זה בית המשפט קיבל את התביעה בגין לשון הרע והאישה חייבה לשלם פיצוי כספי בסך 15,000  ₪ ובנוסף סך של 5,000 ₪ עבור הוצאות משפט של האב.  

מסקירת פסקי הדין עולה כי בית המשפט לענייני משפחה קובע פיצוי נמוך יחסית  לנפגע מתלונת שווא במשטרה, וזאת כאשר מדובר במסגרת אלימות במשפחה. קיימות תביעות רבות אשר נדחו בשל כך שהנתבעת הצליחה להוכיח כי בזמן הגשת התלונה היא האמינה שקיימת סכנה לה או לילדיה, על אף שהוכח אובייקטיבית כי סכנה כזו לא ריחפה מעל ראשה.

במקרה של חשש מתלונת שווא במשטרה מומלץ מאוד להצטייד במכשיר הקלטה וצילום על מנת שישמשו ראייה בבית המשפט למקרה של תלונת שווא.

מומלץ מאוד לתעד ולשמור מסרונים, הודעות מייל המאיימות על תלונה במשטרה.

במקרה של תלונות חוזרות ונשנות מומלץ לעזוב את הבית ובמקביל לתבוע את האישה בעלות של דמי שימוש. כך תוכל לנהל את המאבקים המשפטיים מחוץ לבית. אל חשש, עזיבת הבית לא תגרום לאיבוד זכויות. 

בשנת 2017 נערך בוועדה לצדק חלוקתי ושיוון חברתי בכנסת, דיון בנושא תלונות שווא ושם עלו קולות אשר דרשו לקחת משמורת מהורה שמשתמש בתלונת שווא כמשקולת לניגוח ולהשגת כספים ומשמורת.